שם האנדרטה: "משואה לתקומה"
שם האמן: בתיה לישנסקי
שם האמן: בתיה לישנסקי
מיקום: קיבוץ נצר סירני
האנדרטה מוצבת במרכז מדשאה גדולה בקיבוץ נצר סירני. באנדרטה 30 דמויות שונות והיא בנויה בצורה מדורגת. בחלקה התחתון נראות דמויות סובלות, נאבקות, מיואשות וכואבות, ובהדרגה עולות דמויות ומזדקפות מתוך הרס זה אל חלקה העליון של האנדרטה. מיקומה במרכז חייה של הקהילה המקומית הופכת את המוצג בה לחלק אינטגרלי מחיי הקהילה.
באנדרטה זו הנציחה את השואה והתקומה בחרה האמנית לבטא את הסבל שבשואה ואת התקווה לתקומה מתוך סבל זה. המבנה המדורג ויוצר עלילה שבבסיסה חרטום סירה עליה מנסות דמויות באפיסת כוחות וביאוש לעלות ולהינצל מטביעה ומוות. בחלק התחתון דמויות נשרפות באש, דמויות מתות, שלדים, ומתוך האימה פורצת כלפי מעלה קבוצה של דמויות שניצלו.
באנדרטה זו לא נמצא התייחסות ספציפית למרד. התקומה, על פי אנדרטה זו, היא החיים וההצלה ואין התייחסות למרד כצד של ה"תקומה" בפרק זה של ההיסטוריה היהודית.
עם זאת על פי העדויות, בטקס חנוכת האנדרטה, יוחסו ארבעה מתוך ששת הלפידים שהודלקו למרד הגיטאות ורק שניים לקורבנות השואה. דבר זה מלמד על התפיסה שהייתה מקובלת בשנים אלו, על פיה יש להדגיש את הגבורה האקטיבית של פני קורבנות השואה.
האנדרטה לשואה ולתקומה, בה בין היתר תיאורים שונים של הסבל והאימה כמו גם ביטוי לתקומתו של העם, הופכת את הנושא קרוב ללב האוכלוסייה ולא מרוחק על אף הקושי שבהפיכתו ליום-יומי.
קרוב לוודאי כי החשיפה לזוועות השואה במהלך משפט אייכמן בתחילת שנות ה- 60 היא זו שגרמה לאמנית לתת ביטוי לסבל הרב, אך עם זאת ויתכן שגם בהשפעת מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, המסר העולה מן האנדרטה הוא אינו הנצחת הנספים והנרצחים, אלא התקומה – ה"לקח הלאומי" בצורך שבמדינה חזקה לעם היהודי שסבלותיו באים לביטוי ביצירה כדי להדגיש צורך זה.
האנדרטה מוצבת במרכז מדשאה גדולה בקיבוץ נצר סירני. באנדרטה 30 דמויות שונות והיא בנויה בצורה מדורגת. בחלקה התחתון נראות דמויות סובלות, נאבקות, מיואשות וכואבות, ובהדרגה עולות דמויות ומזדקפות מתוך הרס זה אל חלקה העליון של האנדרטה. מיקומה במרכז חייה של הקהילה המקומית הופכת את המוצג בה לחלק אינטגרלי מחיי הקהילה.
באנדרטה זו הנציחה את השואה והתקומה בחרה האמנית לבטא את הסבל שבשואה ואת התקווה לתקומה מתוך סבל זה. המבנה המדורג ויוצר עלילה שבבסיסה חרטום סירה עליה מנסות דמויות באפיסת כוחות וביאוש לעלות ולהינצל מטביעה ומוות. בחלק התחתון דמויות נשרפות באש, דמויות מתות, שלדים, ומתוך האימה פורצת כלפי מעלה קבוצה של דמויות שניצלו.
באנדרטה זו לא נמצא התייחסות ספציפית למרד. התקומה, על פי אנדרטה זו, היא החיים וההצלה ואין התייחסות למרד כצד של ה"תקומה" בפרק זה של ההיסטוריה היהודית.
עם זאת על פי העדויות, בטקס חנוכת האנדרטה, יוחסו ארבעה מתוך ששת הלפידים שהודלקו למרד הגיטאות ורק שניים לקורבנות השואה. דבר זה מלמד על התפיסה שהייתה מקובלת בשנים אלו, על פיה יש להדגיש את הגבורה האקטיבית של פני קורבנות השואה.
האנדרטה לשואה ולתקומה, בה בין היתר תיאורים שונים של הסבל והאימה כמו גם ביטוי לתקומתו של העם, הופכת את הנושא קרוב ללב האוכלוסייה ולא מרוחק על אף הקושי שבהפיכתו ליום-יומי.
קרוב לוודאי כי החשיפה לזוועות השואה במהלך משפט אייכמן בתחילת שנות ה- 60 היא זו שגרמה לאמנית לתת ביטוי לסבל הרב, אך עם זאת ויתכן שגם בהשפעת מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה, המסר העולה מן האנדרטה הוא אינו הנצחת הנספים והנרצחים, אלא התקומה – ה"לקח הלאומי" בצורך שבמדינה חזקה לעם היהודי שסבלותיו באים לביטוי ביצירה כדי להדגיש צורך זה.
מקור: עבודת סיכום יעל מייזלר "עיצוב זכרון השואה בישראל – ביטויים ויזואלים באנדרטאות בארץ"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה